המגדל נפרק לי - על התפתחות מורפולוגית אצל ילדים 

כאשר אנו עוסקים ביכולת השפה, ניתן להתייחס למספר מרכיבים בסיסיים. למשל, אוצר המילים (סמנטיקה), תחביר (סינטקס), צלילי השפה (פונולוגיה). מרכיב שפתי חשוב נוסף קרוי מורפולוגיה. תחום זה, המכונה גם דקדוק, עוסק במבנה המילים ובצורתן. היכולת להטות פעלים (לעבור מהמילה "כתבתי" למילים "כתב", "אכתוב" או "התכתבו" - לכולן שורש משותף) שייכת לתחום זה (מורפולוגיית נטייה). גם היכולת ליצור מן המילה "ספר" את המילים "ספרו" או "ספריה" (מורפולוגיית גזירה), נעוצה בכישורים מורפולוגיים. במאמר זה אתאר בקצרה את המערכת המורפולוגית, ואת התהליך המרתק של התפתחות היכולת המורפולוגית אצל ילדים.

ניתן לומר כי הדקדוק עובד על פי חוקיות. חוקיות זו ידועה לדוברי השפה המבוגרים (מי שדובר את השפה כשפת אם). החוקיות בולטת בעיקר במורפולוגיה של נטיות (במין, במספר, בגוף ובזמן). "הלך, הולך, הולכת", ממש דומים ל"שבר, שובר, שוברת". "כדור-כדורים" דומים ל"חתול-חתולים". נטיות אלו הן הכרחיות בשפה, מופיעות ממש בכל משפט והן סדירות יחסית. לפיכך, הן נרכשות בגיל צעיר (שנתיים-שלוש). לעומת זאת, כאשר בודקים את המורפולוגיה של הגזירות הדקדוקיות, מגלים שהן פחות הכרחיות ופחות סדירות, ויש בהן מידה רבה של שרירותיות. היחסים בין המילים "כתב-הכתיב" לא דומים ליחסים בין "רשם-הרשים", ואת הצמד "למד-הלמיד" כלל לא ניתן לומר. המבנה המשותף למילים "מלחמה", מזבלה", מזרקה" (המשקל הדקדוקי) לא מאפשר לייצר את המילה "מרקמה". לכן, המורפולוגיה של הגזירה היא מורכבת יותר. היא דורשת מן הילד יכולת הכללה וגם זיכרון מצוין. היות ומעבר לחוקיות, צריך ללמוד בעל פה ולשנן יסודות שאינם כפופים לה. למשל, הילד לומד חוק שפועל כך: "סוס - סוסה", "חתול - חתולה", "אריה - ?", את המילה "לביאה" צריך ללמוד ולשנן, היא לא עובדת לפי החוק. סיבות אלו גורמות לכך שמורפולוגיית הגזירה נרכשת מאוחר יותר.

באופן כללי, ההתפתחות הלשונית המשמעותית ביותר מתרחשת בין גיל שנה לגיל שלוש. בראשיתה של תקופה זו, בין גיל שנה לשנתיים, הילד רוכש את עיקר ה"מילון" שלו, הכולל שמות עצם (שולחן, אבא, אור), פעלים (הולך, ישן, נפל) ותארים פשוטים (אדום, גדול, טעים). בנוסף להרחבה של אוצר המילים, מתפתחת היכולת התחבירית, דהיינו היכולת לחבר משפטים (סביב גיל שנתיים). מבחינה מורפולוגית, בשלב ראשוני זה, המערכת עדיין לא מפותחת. לרשות הילד עומד ה"מילון" שמכיל את הצורות ששמע, ואותן הוא יכול להפיק. לכן, עד גיל שנתיים נשמעות טעויות רבות מסוג "הרבה עיפרון", "אמא קנה לי". הילד עדיין אינו מבין שעליו לייצר צורה שונה ונפרדת.

ראשית הדקדוק - סביב גיל שנתיים. בין גיל שנתיים לשלוש הילד לומד להטות מילים, בהן שמות-עצם (נהג-נהגת-נהגים), פעלים (אוכל-אוכלת-אוכלים), תארים (עגול-עגולה), ומילות יחס (עלי-עליך). למעשה, לקראת גיל שלוש מרבית הילדים משתמשים היטב במילון שלהם, מצליחים להטות מגוון רחב של מילים, ושולטים במבנה המשפט הפשוט. ידע לשוני זה מאפשר להם להתבטא בחופשיות יחסית, ולתקשר בצורה טובה הן עם בני גילם והן עם מבוגרים.

בגיל זה המערכת המורפולוגית עדיין אינה בשלה ומפותחת. הילדים אינם מודעים לחוקיות שבשפה באופן מלא. יחד עם זאת, הם טרם נחשפו מספר רב של פעמים למילים יוצאות הדופן, שאינן כפופות לחוקיות. לכן, הם מייצרים מילים אפשריות, אך שאינן קיימות: "אני מחזיק בידיתים" (ידיות), "אני מפחד מימנך" (ממך), סוף סוף השמש יצתה" (יצאה), "המגדל נפרק לי". ה"טעויות" הללו, הן בנטיות והן בגזירות, ממש אינן מצביעות על קיומה של בעיה שפתית. להיפך! הן מעידות על גמישות שפתית, יצירתיות, ויכולת להכליל.

בין גיל שלוש לארבע ממשיכים להתרחש שינויים מהותיים בלשונם של הילדים. ביניהם, הרחבת המילון והעשרה מהירה של אוצר המילים. במקביל לעלייה במספר שמות העצם והפעלים, הילדים ממשיכים לייצר טעויות יצירתיות בדמות מילים שאינן קיימות. עיקר הטעויות מתרחשות במורפולוגיית הגזירה, המורכבת יותר. הילד אומר "אני מיכנס" כי הוא לא מכיר את "נכנס". הוא אומר "ניסה", שמאד דומה למילה "טיפל". רק עם העלייה בגיל, לומד הילד לומר "ניסה". נשמעים גם: "יש פה הרבה אישות" (נשים), "אני חומץ את הלימון" (סוחט), "תשרוולי לי!" (תקפלי לי את השרוול), "אני זקיק" (זקוק).

בין גילאי ארבע לשש חלים שינויים נוספים ביכולות הלשוניות של הילדים, ביניהם התפתחות של מורפולוגיית הגזירה, המורכבת יותר. בגילאים אלו נשמעות פחות טעויות מן הסוג המוזכר לעיל. יכולת המורפולוגיה ההולכת ומתבססת חשובה מאוד להמשך - הן להבנת הנקרא והן לכתיבה.

במהלך השנים הראשונות לרכישת השפה, כאשר הילד אומר מילה שגויה, מייצר צורה שאינה קיימת או אינה מקובלת, כדאי לחזור ולומר את המילה בצורתה הנכונה. מילת המפתח כאן היא חשיפה. לדבר הרבה עם הילד, להזכיר צורות דקדוקיות מגוונות, הטיות שונות לכל מילה, וכמובן לקרוא ספרים (בהם יש צורות רבות שאינן שכיחות בדיבור היומיומי). אם הילד כבר מתקרב לגיל 5, ועדיין יש טעויות מרובות (כולל במילים שכיחות או במילים שתיקנתם פעמים רבות בעבר), כדאי להתייעץ עם קלינאי תקשורת.